התנדבות-קהילה

נכים דורשים לחיות

אבישי גור שם לו למטרה - השוואת קצבאות הנכים לשכר המינימום


אבישי גור, 07/03/2017



ראשית אני רוצה להודות לכל אותם אנשים שחתמו והתחייבו להתגייס למחאות. המספרים מחמיאים מאוד, אבל זה עדיין לא מספיק. קצב החותמים ביומיים האחרונים הוא משביע רצון וישנה הרגשה שהמסר הועבר בהצלחה. אז לאותם עשרות תומכים אני מודה לכם בשם קבוצתנו.

אני רוצה לברך את המצטרפים החדשים לקבוצתנו. בשבועות האחרונים הצטרפו מאות חברים לקבוצה וזה בהחלט מחמם את הלב ונותן לנו זריקת מוטיבציה.

אני רוצה ברשותכם להתייחס לנושא הקצבאות. למי שאינו יודע, אנחנו נמצאים היום בעצם במצב של קיפאון. כולם מחכים למוצא פיו של אדון זליכה.

לא בכדי הגענו למצב האיום ונורא הזה. אנחנו היום בעצם מצפים לפירורים ששר האוצר יסכים לתת לנו. נדבה עלובה ולא יותר. השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא, מהיכן כל זה התחיל? איך הגענו למצב שאנו מצפים בכמיה, ממש בתחנונים לנדבה עלובה. אנחנו ששילמנו לביטוח הלאומי במשך שנים רבות כספים רבים, קיווינו שביום שנזדקק לחברת הביטוח הזו (הביטוח הלאומי) נוכל לקבל בחזרה סכומי כסף שיאפשרו לנו לחיות בכבוד.

אז חברים יקרים, זה מתחיל מההתחלה. כאשר ההתחלה גרועה, ההמשך יהיה גרוע אף יותר.

ומה היא אותה התחלה גרועה? הדרישה הלא הגיונית והמטופשת למדי להשוואת הקצבה לשכר המינימום. מופתעים???? אתם אולי מופתעים, את הממשלה הדרישה הטיפשית הזו שרתה מצויין ולאורך שנים.

למה לכל הרוחות, אנחנו הנכים דורשים מינימום? האם מישהו כאן מכיר משפחה בריאה שמתפרנסת משכר מינימום וחיה במקסימום? הרי זה מראש לא הגיוני. לנו הנכים הוצאות הרבה יותר גבוהות מהאדם הבריא. כיצד אנחנו יכולים לשרוד משכר מינימום?

כאשר קמים ארגוני הנכים ומצהירים מראש, שהם דורשים שכר מינימום. הם בעצם מתחילים את המשא ומתן מהרף הנמוך. למה למשל הם לא דרשו ונלחמו על קצבה בגובה של 8000 ש"ח?

וראו איזה פלא, באחת מישיבות וועדת הכנסת, עולה נציג של אחת העמותות הפועלות למען הנכים ואומר, אנחנו הנכים מוכנים גם לקבל 3200 ש"ח. לאמרה כזו ישנה השלכה מהירה מאוד על מקבלי ההחלטות ומיד אנחנו מקבלים צוות בדיקה בראשות חשב האוצר לשעבר.

נחזור מעט אחורה. כרגע עומדות על הפרק שתי הצעות חוק. הצעות החוק של נאווה בוקר ושל אילן גלאון. שתי ההצעות מדברות שוב על שכר מינימום. אבל כאן נכנסת המלכודת. המלכודת פשוט מתוארת במילים יפות. מידתיות, מבחן ההכנסה וכמובן פעימות. 3 עד 5 פעימות.

זה אומר לנו בעצם, נכים יקרים, סבלתם במשך 20 שנה. סבלתם ממחסור במזון, בתרופות, בחימום בחורף ועוד. עכשיו ניתן לכם נדבה עלובה על תנאי ולפי התנאים הגרועים ביותר שנחליט לתת לכם.

חשבתם שזה הכי גרוע? מצטער, ההמשך גרוע יותר. למרות ההשפלה שאנו עוברים שתוארה על ידי בסעיפים הקודמים, מגיע נכה משלנו ומגיש לשר האוצר מתנה על מגש של כסף. אני קורא לזה מתנת זליכה.

מי שהאזין לראיונות שהעניק זליכה לתקשורת, יכול היה להבין בעצמו לאן נושבת הרוח והיא לא מבשרת טובות.

כל הכתוב כאן מוביל למסקנה אחת ואחת בלבד חברים יקרים. אם אין אני לי מי לי.

ידיינו אינה נמצאת על השלטר. אנחנו לא חברת חשמל. אנחנו גם לא יכולים להשבית נמלי ים ותעופה. אבל בידיינו נשק קטלני לא פחות. נשק יעיל מאוד ואפקטיבי ביותר. הנשק הוא אנחנו. אנחנו יכולים להרעיד את המדינה. אנחנו יכולים לגרום לנזקים אדירים לכלכלה במדינה. כל מה שכל אחד ואחד צריך הוא להאמין בעצמו ובדרך שאנחנו מובילים. זו ללא ספק דרך קשה ובהתגייסות של כולנו היא יכולה להיות קצרה מאוד. הגיעה השעה לדרוש את המגיע לנו. להפסיק את ההתפשרות המגוחכת הזו. אנחנו חייבים לקחת את גורלינו בידיינו. גם למעננו וגם למען הדורות הבאים. אם לא נעשה זאת ככל הנראה זה יהיה בכי לדורות.

היום אנחנו צריכים לקום ולומר די להתעללות, די לבזיון. אנחנו נכים ואנחנו עולם ומלואו.

בימים הקרובים, יפורסמו מקומות שבהם נערוך מחאות. אני כבר מתריע. אנחנו לא משחקים מישחקים. עידן המשחקים הסתיים. אנו נקיים מחאות ברוח הרגש. אנחנו הולכים להלחם על חיינו בעצמנו.

אנו נפנה לנרשמים ונפנה כל אחד למקום הקרוב למקום מגוריו.

אני מבקש בכל לשון של בקשה, על מנת להקל עלינו נא הירשמו ועשו זאת בהקדם. אנחנו רוצים להתחיל לפעול במיידית.