פוסט מרגש של אפרת, אמא לילד על הספקטרום, שחשוף להשתלחות מצד ילדים במערכת החינוך
אפרת ממליה, 05/03/2017
הבן שלי על הספקטרום האוטיסטי.
מה זה אומר?
זה אומר בעיקר שהוא חשוף להתעללות קשה מצד ילדים במערכת החינוך, התעללות מהסוג הזה ששורט את הנשמה, שפוצע אותה לתמיד.
זה אומר שבעבר הגיב לפרובוקציות נגדו בהשלכת חפצים, בהשתוללות, בבריחה, ושאחרי שנים של אין ספור טיפולים למד "לנרמל" את תגובותיו, והיום הוא פונה לעזרת מבוגר כשנפגע, או מנסה לשוחח עם הילדים הפוגעניים בדרכו המסורבלת מעט, החסרה את המיומנות והתחכום שיש לנערים בני גילו או כפי שמספר בבית בכאב:"אני לא יודע לבחור את המילים הנכונות שיגרמו להם להפסיק".
זה אומר שהמערכת משתמשת בקשייו כדי לכסות על כשליה, וכל פגיעה בו מקבלת הסבר שלא ניתן להתווכח איתו, הישר מה-D.S.M - "הוא לא מבין סיטואציות חברתיות"- כששיכבה שלמה קובעת נקודת מפגש אחרת מזו שהוא יודע עליה ביום העצמאות, והוא מחכה שלושת רבעי שעה בחצר ביה"ס בוכה ופגוע - הוא לא הבין, כשילדים מדירים אותו תוך כדי שיעור מפעילות קבוצתית - הוא לא הבין, כשמכנים אותו בשמות גנאי - הוא לא הבין, ולא רק שלא הבין - "את צריכה לשמוח, הם מתייחסים כך זה לזה, הם רואים אותו כאחד משלהם".
זה אומר שבכל שנה נערכת שיחה עם מיטב המוחות הפדגוגיים, שדנה בשאלה "האם מקומו כאן איתנו או לא?", בניגוד לכל ילד אחר במדינת ישראל, מקומו של בני מוענק לו בחסד, לעולם לא בזכות.
המתלהמים, האלימים, הפוגעניים, המדירים, המחרימים, הבריונים, שפעם אחר פעם רומסים אותו ברגל גסה0 מקומם בבית הספר מובטח, שהרי אין אבחנה שניתן להשתמש בה נגדם, אין אבחנה שניתן לשלוף בעת הצורך, להציג מול הפסיכולוג העירוני או המפקחת ולדרוש בשם :"טובתו של הילד" את העברתו למסגרת "מתאימה" יותר.
זה אומר שאחרי חיפוש מדוקדק אחר "מסגרת מתאימה יותר" גילינו שמסגרת כזאת פשוט לא קיימת.
זה אומר בעיקר שהוא מבקש, מתחנן על נפשו, אל תאהבו אותי, אל תשלבו אותי, אל תקבלו אותי, רק הניחו לי לנפשי.
זה אומר בעיקר שהוא נייר לקמוס להלך הרוח בחברה שלנו - נייר לקמוס שמסמן אטימות, צדקנות, צביעות והמון אכזריות כלפי החלשים שבינינו.
נייר לקמוס, שחושף את תחושת חוסר האונים של המבוגרים בחברה שלנו אל מול הילדים, את הויתור על חינוך לערכים, לאידיאלים של מוסר, את העצלות והבחירה בדרך הקלה- הבחירה להדיר את האחר ולו רק בכדי לא להתמודד עם אתגרים חינוכיים אמיתיים, כאלו שנוגעים ל"כאן" ו"עכשיו", כי מסתבר שהרבה יותר קל לגלות אמפטיה והכלה תאורטית במסגרת שיעור אזרחות למשל לזכויותיהם של מיעוטים בחברה, מאשר להכיל את הלמידה הזו על התלמידים בהתייחסותם למיעוט שחי בקירבם.
-1.png?id=32928600)
.jpg)
