"כאשר חליתי בסרטן קיבלתי על עצמי לראות כל יום בחיי כמתנה"
כאשר היתה ליבי גולדשטיין בהריונה השני, התגלתה אצלה מחלת הסרטן. בטור מרגש היא מגוללת את תהליך הצמיחה שעברה בעקבות המחלה
נעמה גרין, 25/04/2017, צילום: shutterstock
"קוראים לי ליבי גולדשטיין, נשואה ואמא לשתי מתוקות", פותחת ליבי את טורהּ האישי שפורסם ב'בחדרי'. "לפני כשש שנים, בהיותי אמא צעירה בהריון שני, אחות בית חולים, מלאת אנרגיה ועשייה, חלומות, מטרות ומסלול חיים ברור - אובחנתי בסרטן.
"לאחר כחצי שנה של טיפולים שבמהלכם ברוך ה'(!!!) ילדתי תינוקת בריאה, קיבלתי את הבשורה שאני נקייה. אך, לא עברו שישה שבועות והתברר לנו שהמצב הוא קצת שונה. באותו רגע הבנתי שאני, הקטנה, לא "ניצחתי" את הסרטן (כמו שרבים בירכו אותי), אלא יש אך ורק מנצח אחד - שמנצח על העולם כולו", היא כותבת בגבורה.
"כשהתאשפזתי בחול המועד פסח לפני 5 שנים במחלקה להשתלת מח עצם, בעלי היקר (שיהיה בריא!) העוסק במחשבים, הסביר לחבריו לעבודה שאשתו עוברת כעת "התקנה מחדש". סוג של restart למערכות הגוף. היום אני יודעת שמשהו הרבה יותר עמוק קרה שם - שדרוג ללוח הבקרה במוח ולא רק במח.
"אז, למרות שההשתלה לא היתה הסוף לתלאותיי, יום זה הוא יום מיוחד עבורי. יום שבו נולדתי מחדש וקיבלתי על עצמי לראות כל יום, קשה או מאתגר ככל שיהיה, כמתנה", מספרת ליבי את הקבלה המיוחדת שקיבלה על עצמה.
בהמשך הטור, שפורסם לכבוד יום הולדתה ולציון 5 שנים להשתלת מח העצם, היא מתארת את חייה, שהפכו למדויקים וגבוהים יותר: "בכל יום הולדת מוצאת אני את עצמי בוחנת את חיי בניסיון לדייק את שליחותי בעולם. את הייחודיות שלי שלשמה נשלחתי ולשמה נשארתי בעולם הזה.
"אמרה יפה המיוחסת לרבי נחמן מברסלב, מדברת על כך ש'היום שבו נולדת, הוא היום שבו החליט הקב"ה שהעולם אינו יכול להתקיים בלעדיך'. היום, אני, שמציינת היום חמש שנים לאירוע משמעותי, תוהה לעצמי מה היה רבי נחמן אומר על משמעות הקיום של מי שזכה להיוולד מחדש באמצע החיים?
"העובדה שהעולם כבר פעמיים "אינו יכול להתקיים בלעדיי" מחמיאה ומצד שני יש בה אחריות כבדה ורבה. אחריות של ה"הזדמנות השנייה". הזדמנות לעשות הפעם דברים קצת אחרת (עם עוד מיליון טעויות בדרך כמובן...) ולנסות להפוך כמה מסימני השאלה הרבים לסימני קריאה שמחים", מעלה ליבי על הכתב תובנות עמוקות משנים מאתגרות.
"אני לא אשקר", היא מוסיפה בכנות, "יש ימים בהם אני חלשה, קטנה, מתאבלת, מרירה. מתעסקת במחשבות קטנוניות על מה שאבד, על ה'אין' במקום על ה'יש', בחרטות על מה שהיה יכול להיות אילו הסרטן... ויש ימים טובים בהם אני מאושרת וקלילה, ועם עצמי אני מחוברת, בסובלנות ובהכלה.
"אני עדיין מרגישה היטב את הסטירה שקיבלו חיי. ויחד עם כל הכאב שהתלווה אל הסרטן, לא הייתי משנה מאומה בחיי. אני מאחלת לעצמי שעד 120 בע"ה הסטירה הזאת עוד תצלצל אצלי בחוזקה. תזכיר לי מי אני ומה באמת חשוב בחיים, תעיר אותי לפרופורציות הנכונות ותכוון אותי בבהירות, בבריאות ובשמחה להיות הכי הכי מדויקת עם עצמי", ממשיכה ליבי וכותבת. "כי זה הדבר הכי חשוב, בעצם - יומולדת חמש שמח למח-עצם!".
-1.png)
.png)
-1.png)
-12.png)
.jpg)
