אם שבנה נפטר בפתאומיות מגידול סרטני: "הבנתי שהחיים זמניים, וני מנצלת כל רגע לשמחה"
לפני שנתיים איבדה חגית נאוי-עמבר את בנה בפתאומיות, לאחר שהתמוטט ונפטר. כיום היא הופכת את הגעגועים שלה אליו לפעילות התנדבותית עם בני נוער, באור יהודה. "החלטתי שאחבק אותו דרך ילדים אחרים. אעזור להם ואומר להם שאני מאמינה בהם, שהם מספיק טובים כמו שהם, שההתמודדות שלהם עם בעיות שנראות הר גדול זה רק ה'גיל'"
שירה כהן, 26/05/2017
הכל התחיל לפני כשנתיים, כשעומרי ליג'י בן ה-22 – התמוטט בביתו בפתאומיות, והובהל לבית החולים. "שם גילו הרופאים שיש לו גידול במוח, ואמרו שחייבים לנתח אותו", משחזרת אימו חגית נאוי-עמבר את האירוע הטראומטי שפיצל את חייה לשניים, בראיון ל'ידיעות אחרונות'. "אחרי הניתוח – הוא כבר לא התעורר. במשך שמונה חודשים הוא נשאר בבית החולים. התעקשתי וקיוויתי שהוא יצליח לצאת מזה", אומרת חגית.
אבל עומרי לא שרד. ולמרות הקושי שבהתמודדות עם חסרון היותו – חגית הבטיחה לעצמה ולו, שהיא תעשה הכול כדי להנציח אותו. "הבטחתי לו שהוא ימשיך להתגאות בי מלמעלה, שאני אנציח אותו והוא יישאר איתי פה לנצח. חדר המוזיקה בבית הספר בו למד – הוא אחת הדוגמאות לכך. חדר המוזיקה נקרא על שמו, כי הוא היה ילד מוזיקלי, שניגן על כלי הקשה", מספרת חגית.
"אני שמחה על הזכות לחיות – כי אני לא באמת יודעת מה יקרה בעוד שעה"
לדבריה, לאחר מותו הבינה כמה החיים פה זמניים, וכמה צריך להפיק מהם את המירב. "שיחררתי אותו בצער, אבל באהבה גדולה. נפרדתי ממנו, ויצאתי לדרך חדשה. בחרתי לחיות, לתפקד, לחזור לשגרה ולנהל חיים שמחים. עברתי תהליך של צמיחה והשלמה, והבנתי שיש לי אחריות. החיים הם חוויה חד פעמית, וצריך לנצל אותם. הבנתי את המשמעות האמיתית של החיים שהם זמניים, וכל רגע אני שמחה על הזכות – כי אני לא באמת יודעת מה יקרה בעוד שעה".
מאז היא לא שוקטת על השמרים, ואת הגעגועים והחיבוקים שהייתה רוצה לתת לבנה – היא מעניקה לנערים אחרים, במסגרת סדנאות אימון אישי. בנוסף, לפני כשלושה חודשים הקימה קבוצה מיוחדת לאימהות באור יהודה, כדי לעזור בכל הקשור להתמודדות עם בני נוער. "הרגשתי שאני כל כך רוצה לחבק את עומרי, ואני לא יכולה.
"אז החלטתי שאחבק אותו דרך ילדים אחרים. אעזור להם ואומר להם שאני מאמינה בהם, שהם מספיק טובים כמו שהם, שההתמודדות שלהם עם בעיות שנראות הר גדול זה רק ה'גיל' ושמותר להם לטעות כי רק ככה צומחים". לדידה, הרעיון שעומד מאחורי העשייה הזו הוא לא לשפוט את בני הנוער, אלא רק להיות שם עבורם. להכיל. כי סוף כל סוף – כל אחד צריך שיאמינו ביכולות שלו. "הרגעים הכי קשים זה כשאני מתגעגעת", היא אומרת לסיכום. "זה קורה מספר פעמים ביום, ויש ימים שאני בוחרת לומר לעצמי לשחרר את המקום הזה. אני מבינה שעומרי הגיע לחוויית חיים קצרה, ושומעת אותו אומר לי שהוא גאה בי".
-1.png)
.png)
-1.png)
-12.png)
.jpg)
