ספר שירים חדש: נשמתי, בחמלה מאת תמר אלרם – בהוצאת ספרי ניב

“נשמתי, בחמלה” מאת תמר אלרם בהוצאת “ספרי ניב”, הוא ספר שירים נוגע ומרגש.

הספר נפתח בקובץ שירים שנכתבו מאז שפרצה מלחמת חרבות ברזל, אשר זכו לתהודה רבה בזכות השימוש בשפה נגישה, בהירה ומדויקת לצורך תיאור רגשי הלב המשותפים לכולנו.

השיר של תמר “אחרי החגים” אף פותח את האלבום של אביתר בנאי שיצא במהלך המלחמה, אותו הוא קורא בקולו.

גם בספר הזה, כמו בספרה הראשון של תמר “כתב יד של רופאה”, תמר מעוררת הזדהות וכך מצליחה להביע אמפתיה עם הקוראים/ות שהם בני זוג, הורים, וילדים להורים בעצמם. כך לדוגמא בשיר ‘דאגות גדולות’.

תמר שואבת השראה גם מחייה המקצועיים כרופאת נשים וכמנהלת בית חולים, כשהיא פוקחת עיניים ולב כדי לזהות רגעים ותמונות שלהם משמעות שאינה נראית מיד לעין, ומתרגמת אותם לשירים כמו השיר ‘בית החולים שלנו’.

המקורות היהודיים והישראלים של תמר, מתבטאים דרך שיריה, כשבד בבד עם האהבה לשורשים, תמר מרשה לעצמה גם להביע ביקורת נוקבת על תפיסות עולם שאינן עומדות במבחן הזמן כמו בשיר ‘מתיר אסורים’.

העניין והעיסוק של תמר בתורות המזרח, ותירגולם, באים לידי ביטוי בספר בדמות שירים שמתפלמסים עם עקרונות הבודהיזם כמו בשיר ‘מחשבות על זן בודהיזם’.

כמנהיגה ראויה,  תמר מסיימת את הספר בתקווה בשיר ‘מלקוש’.

את גב הספר, עוטרות מילותיו של אביתר בנאי על השירה של תמר: “המילים של תמר מנגנות לי, מנגנות אותי, מהדהדות. מצחיקות, דוקרות, מדויקות ופותחות. מילים מלאות. אני לא יכול להתנגד. וגם אין סיבה, אילו מילים טובות”.

ד”ר תמר אלרם, נשואה ואם לחמישה, מתגוררת בישוב אלון, רופאת נשים, מנהלת בית החולים הדסה הר הצופים. “נשמתי, בחמלה” הוא ספרה השני אחרי “כתב יד של רופאה”.

“נשמתי, בחמלה” מאת תמר אלרם. הוצאת ספרי ניב, 77 עמודים. מחיר לצרכן 72 ש”ח, להשיג בחנויות הספרים הדיגיטליות ברשת או באתר ההוצאה  https://nivbook.co.il/.

לפרטים נוספים: זהר 052-2641769, נוי תקשורת יח”צ 03-6026026

שירים מתוך הספר:

אחרי החגים

אחרי המלחמה

נתקע בשופר תרועת ניצחון

שברי זיכרון.

נצום,

נתפלל,

נשב בסוכה,

נרקוד עם דגלים –

הכול מהתחלה.

לזכר החגים

שנשכחו

המומים,

מוטלים בצידי הדרך

לצד בנינו ובנותינו.

דאגות גדולות

אין דבר מדאיג מאמא מודאגת,

אמרה לי בתי.

ליתר דיוק , היא אמרה,

אין דבר מדאיג מאמא רופאה מודאגת.

ואני מודאגת מכך שלא העזתי להראות להם

בעשרות שנות הורות

כמה אני דואגת.

בית החולים שלנו

בבית החולים שלנו

בסוף מסדרון

רְצוּף לינולאום ישן,

תלוי שלט על מסמר דק:

ימינה לחדר לידה

שמאלה להוספיס.

אלו ואלו

דברי אלוהים חיים.

“מתיר אסורים”

ברכי עם שחר

ברוך אתה אדוני

מתיר עגונות

מחשבות על זן בודהיזם #1

בחילה עמומה צפה ועולה

ממעמקי הטבור,

לחץ מקפיא

בין הצלעות הקפוצות.

אני רוצה להצליף את הצעקה הכלואה

לשחרר עשן סמיך מתוכי

דרך נקבי הגוף כולם.

עתה –

אזוז הצידה.

מילימטר משם.

אתבונן על הכעס.

אני אינני הוא.

מלקוש

הכול צהוב.

רק הוואדי שלנו עדיין ירוק –

נאחז

בשולי החורף האחרונים.

נרגש –

לקראת הגשם הצפוי בשבוע הבא.

אולי יהיה זה המלקוש.

וכשיצהיב הוואדי כדרכו,

וריח החרדליות ימתיק,

נתיר בעדינות את הסרטים הצהובים

מהגדרות,

מדשי הבגדים

ומהלב –

חג החירות בפתח.