למרות תלונות המטופל על כאבים חריפים ברגלו כתוצאה מפציעה מממסמר, הרופאים בבית החולים וולפסון התעקשו בטעות שהוא סובל מסוכרת, ולא ביררו את מצבו לעומק, כך לפחות נטען בתביעת עתק שהוגשה לאחרונה נגד בית החולים.
לדברי עו”ד רן שפירא ממשרד עורכי הדין אלמוג-שפירא, שהגיש את התביעה בשמו של המטופל, האיחור הממושך באבחון ובטיפול במרשו, במהלכו הוא שוחרר לביתו פעמיים, גרם לבסוף לאובדן כף הרגל.
על פי התביעה, תושב חולון (51) בעל עסק לאלומיניום, הגיע בסוף אוגוסט 2017 לבית החולים וולפסון, תוך שהוא מתלונן על כאבים חזקים וירידה בתחושה בכף רגל ימין. לדבריו, הוא סבל לאורך כמה חודשים מכאבים נסבלים בכף רגל ימין, לאחר שנדקר ממסמר שחדר דרך סוליית נעלו, כאבים שהפכו בימים האחרונים בטרם אשפוזו לחריפים ולבלתי נסבלים (8 מתוך 10 במדד הכאב). בנוסף התלונן התובע על גלי חום, חולשה, שלשול והקאות.
בבדיקה שנערכה מצאו הרופאים כי הוא סובל, מעבר לכאבים ולתסמינים בכף הרגל, מתסמיני דלקת ומירידה חדה בתפקודי כליות.
על פי התביעה, צוות בית החולים התעלם מתלונותיו של התובע על מצב רגלו, תוך שהרופאים טוענים כי הוא סובל מסוכרת ומאי ספיקת כליות, בעוד שהוא יודע כי הוא אינו סובל מסוכרת כלל. התובע נאות להתאשפז, וניתנה לו מנת אנטיביוטיקה לווריד. אך לאחר מספר שעות, משנאמר לו כי יש להחדיר קטטר לשלפוחית השתן שלו, הוא נבהל, חש כי הטיפול בו מוטעה, והסכים לחתום על טופס סירוב אשפוז.
עם שחרורו, הומלץ לו לעבור טיפול אנטיביוטי בקהילה, ולערוך, במכון פרטי, בדיקת אולטראסאונד דופלר (בדיקה אבחנתית להערכת זרימת הדם ומדידת כיוון וקצב זרימת הדם). לדבריו, לאחר שחרורו, ניסה התובע לקבוע תור לבדיקה האמורה, אך המועד הקרוב ביותר שניתן לו היה לעוד שלושה חודשים.
לדברי עו”ד שפירא, חרף נטילת הטיפול האנטיביוטי, הכאבים ברגלו לא חלפו, ואף גברו, והצטרף אליהם גלי חום וחולשה, שלשולים והקאות. בצר לו, שב התובע לבית החולים וולפסון, אך גם אז, כך נטען המשיכו הרופאים להתרשל בטיפול בו.
הרופאים אבחנו בנוסף לממצאים בבדיקתו הקודמת, כי הוא סובל מדופק מהיר ללא חום, וכן אובחנה אצלו איסכמיה של הרגל (פגיעה בכלי הדם או ירידה באספקת הדם לאיבר או רקמה).
לדברי עו”ד שפירא, חרף כך, גם הפעם שוחרר התובע לביתו עם המלצה על טיפול אנטיביוטי ומעקב אורתופד.
וכך, כ-13 ימים לאחר ביקורו הראשון בבית החולים וולפסון פנה התובע מיוזמתו לסיועה של חברתו הטובה העובדת בבית החולים איכילוב. במסגרת זו שלח לה התובע תמונה של כף רגלו, והיא התרתה בו להגיע באופן דחוף לבית החולים איכילוב.
על פי הנטען, משהגיע התובע לאיכילוב, בוצעה בו מיידית בדיקת US דופלר, ובה אובחנה חסימה של הקטעים המרוחקים של עורקי שוק ימין. על סמך בדיקתו, מסרו לו הרופאים באיכילוב כי הוא סובל מנמק חמור בכף הרגל, ובשל כך, אין מנוס מביצוע קטיעה.
צוות בית החולים הסביר לתובע שיש לבצע קטיעה מתחת לברך רגל ימין, אך לפני שעושים זאת, ומאחר והוא לא סוכרתי, הם יכולים לנסות ולהילחם על גורל הרגל, כדי להימנע מקטיעה משמעותית. על פי הנטען, מלחמה זו התגלתה כמוצלחת, ומנעה למעשה את כריתת הרגל מתחת לברך, אולם עדיין היה צורך לבצע כריתה של כף הרגל עצמה.
לכתב התביעה צורפו שתי חוות דעת, האחת של ד”ר יונתן להמן, מומחה לכירורגית כלי הדם והשנייה של ד”ר סרג’יו מרצ’בסקי, פסיכיאטר מומחה.
ד”ר להמן מציין בחוות דעתו כי בעת בדיקה של מטופל עם כאבים פתאומיים יש צורך לקחת בחשבון, בין היתר, את האפשרות של תוצאות חבלה, גורמים דלקתיים והפרעה בזרימה העורקית.
לדבריו, חרף תלונותיו של התובע, שנגעו בעיקר לכאבים ולחוסר תחושה בכף רגל ימין, לא נעשו בבית החולים וולפסון בדיקות מחויבות הקשורות בהערכת הזרימה העורקית לכף הרגל, לא נעשה רישום לצבע או לטמפרטורת כף הרגל ולא נעשתה בדיקת דפקים בקרסול (בדיקה לסדירות הדופק).
בחוות דעתו מסביר ד”ר להמן, מדוע חתם התובע על טופס סירוב לאשפוז בביקורו הראשון: “לדברי התובע נמסר לו כי הוא סכרתי וסובל מאי ספיקת כליות וביקשו ממנו להתאשפז ולשים קטטר שתן. התובע לא הבין מדוע אין כל התייחסות לתלונותיו של כאבים בכף רגל ימין ומדוע נמסר לו כי הוא סוכרתי, שעה שאינו כזה… הוא נבהל מאד וביקש לעזוב את בית החולים. אין ספק שהייתה חובה על הצוות הרפואי כבר בביקור זה להתייחס למצב הרגל שכן אליו היו תלונותיו של התובע”.
לדברי ד”ר להמן, על הצוות הרפואי היה לבצע הערכה של חומרת החסימה העורקית על ידי שימוש באמצעים המצויים בכל חדר מיון – מכשיר דופלר, מד חמצן ומד לחץ דם אוטומטי. כמו כן, לא נעשתה התייעצות דחופה עם כירורג כלי דם, למרות שמצבו של המטופל חייב זאת וטיפול מוקדם היה משפר משמעותית את סיכוייו לטיפול מוצלח, באופן שהיה יכול למנוע את כריתת כף הרגל.
המומחה מציין בחוות דעתו כי אם בביקור הראשון כלל לא בחנו את הנושא והוא עזב את בית החולים, הרי שבביקור השני בבדיקת האורתופד אובחנו שינויים מתאימים לאיסכמיה של הרגל, כולל היעדר דופק.
“בנסיבות אלו, של סימנים איסכמיים ברגל המטופל עם תלונות של החרפה פתאומית וכאבים וירידה בתחושה ברגל, לא להרחיב את הבירור במסגרת דחופה, וכן לשחרר את החולה לביתו, זו התנהלות רפואית שחורגת באופן בוטה מהמתחייב. כלומר, מעבר להתנהלות לא תקינה בפנייתו הראשונה, הרי שגם בפנייתו השנייה, טיפול ראוי היה מוביל להצלת הרגל באמצעות טיפול נכון” קובע ד”ר להמן בחוות דעתו.
התובע סובל כיום מכאבים בכף רגל ימין, נוטל בלילה ולפעמים גם ביום משככי כאבים והתחיל לעשן קנאביס ברישיון. הוא מתהלך ללא תותב אך מסוגל ללכת מרחק של 100 מטרים בצליעה איטית ואז רגלו זקוקה למנוחה.
בחוות הדעת מציין ד”ר להמן כי בגין הקטיעה נגרמה לתובע נכות בשיעור של 30%, בגין הפגיעה בניידות נגרמה לו נכות מותאמת בשיעור של 20% ובגין כאבי הפנטום (תחושת כאב בגפה שנכרתה) נגרמה לו נכות בשיעור של 20%. כל הנכויות הללו הנן לצמיתות.
בחוות הדעת של ד”ר סרג’יו מרצ’בסקי, פסיכיאטר מומחה, שצורפה לתביעה, הוא התבקש לבחון את מצבו הנפשי של התובע, כמו גם את הקשר בין מצבו הנפשי ובין האירועים הרפואיים שהתרחשו בבית החולים וולפסון ותוצאותיהם.
בחוות הדעת מציין כי מצבו הנפשי כיום מתאים לאבחנה של דיכאון כרוני שאינו מטופל, הפרעות בשינה, הפרעה פוסט טראומטית והפרעות הסתגלות שאינן מאפשרות לו לגשת לטיפול בבעייתו הנפשית.
על פי חוות הדעת, התובע חש חוסר אונים, חוסר תקווה, הוא פסימי ומלא ברגשי אשם על כך שבחר ללכת לבית החולים וולפסון, בגין אבחנה זו הוא קובע כי הנכות המתאימה למצבו היא בשיעור של 50%, עם אובדן כושר עבודה של 100%, ולאור הימשכות המקרה יש לקבוע אותן לצמיתות.
לדברי עוה”ד שפירא, עד למקרה התובע היה איש עצמאי ומלא בשמחת חיים, אב לשלושה ילדים שחי עם בת זוג 20 שנה ובעל עסק. בעקבות המקרה עזב את הבית כי חש נטל ושקע בדיכאון, הפסיק לעבוד והוא חי לבדו.
בתביעה מבקש עוה”ד שפירא מבית החולים וולפסון לפצות את התובע בסכום המקסימלי שבסמכותו של בית המשפט (עד 2.5 מיליון שקלים) בגין רשלנות רפואית.
התביעה נידונה בימים אלה בבית המשפט השלום בהרצליה, עדיין לא הוגש כתב הגנה.
עו”ד רן שפיראhttps://www.rlaw.co.il הינו שותף מייסד במשרד עורכי הדין אלמוג-שפירא, המתמחה בביטוח, נזיקין ורשלנות רפואית.
