כ-17 שנה אחרי מלחמת לבנון השנייה, הכיר משרד הביטחון במחלת הסוכרת של רופא גדודי, תושב אשדוד, כנכות עצמאית, שנגרמה עקב שירותו במילואים בימי הלחימה.
בבקשה, שהגיש עו”ד גיא בית און לקצין התגמולים במשרד הביטחון, נטען, בין השאר, שמחלת הסוכרת בה לקה הרופא, פרצה ישירות כתוצאה מהאירועים הקשים אותם חווה בעת שנקלע, עם כוח צה”ל, לשדה מוקשים באחד מימי הלחימה.
את אשר אירע באותו יום בעומק שטח האויב, מתאר הרופא בתצהיר שצורף לבקשה: “לאחר הליכה של מספר שעות בשטח אויב הכוח נכנס לשדה מוקשים ושלושה חיילים שהיו בכוח נפגעו קשה וסבלו מקטיעת איברים (רגליים). פצוע אחד שנפגע באורח קשה, צעק רוב הזמן והתחנן על נפשו, קילל איים וצרח”.
הרופא ממשיך ומעיד: “הייתה זו סיטואציה קשה מאד, אשר לא זכורה לי כמותה למרות ניסיוני הצבאי רב השנים. באותה עת הייתי צריך לחלק את מנות המורפיום אשר היו ברשותי, כאשר היה לי חשש כן ואמיתי כי הכמות של הזריקות אשר הייתה בידי, לא תספיק עד אשר יגיע מסוק פינוי אשר יפנה את הפצועים לשטח ישראל”.
לדברי הרופא, מסוק הפינוי הראשון הגיע לאחר כשש שעות מתחילת האירוע , במקביל להגעת יחידת הנדסה אשר הייתה אמורה לפלס את דרכו של הכוח משדה המוקשים חזרה לשטח ישראל.
“בין תחילת האירוע לבין סופו, הייתי בשטח אויב, נתון בסכנת חיים ממשית, ולו רק בגלל העובדה ששהיתי בשדה מוקשים, בו כל תזוזה הייתה יכולה לעלות בחיי” מעיד הרופא, ואף מוסיף כי בקרבת מקום, נערכו מול הכוח מארבים של כוחות חיזבאללה.
לדבריו, הסיטואציה הלכה והחריפה ככל שעברו השעות, הן מבחינה הקושי התפקודי שלו לטפל בכל הפצועים ולהשגיח על מצבם בחושך מוחלט, והן לנוכח זעקות הכאב הנוראות של הפצועים שסבלו מקטיעת איברים ומדימום מאסיבי, שבו נאבק באמצעות חוסם עורקים רוסי.
על פי עדות הרופא, הפצוע הקשה ביותר בשטח סבל מקטיעה גבוהה של הרגל והמפשעה, צרח קילל ובכה, והבין כי אלה שעותיו האחרונות. לא ניתן היה לטפל בו באמצעות חוסם עורקים, ובמשך שש שעות נאלצו שני חיילים לעצור את הדימום באמצעות לחיצה על כלי הדם המדמם, בעוד הוא מחליף אותם מדי פעם בפעם על מנת שינוחו.
“לקראת בוקר הגיעה יחידת הנדסה אשר פתחה ציר תנועה מהגדר, עד למקום שבו היינו. העבודה שלהם ארכה לפחות שעה וחצי, ובסיומה הם סימנו לנו ציר שממנו עלינו לצאת” מעיד הרופא.
לדבריו, הקצינים בכוח שלו החליטו על פינוי הפצועים לטנק ששהה כ-200 עד 300 מטר מהמקום, בשטח ישראל. פינוי הפצועים נערך על נתיב ברוחב של מספר סנטימטרים שאין לחרוג ממנו, אשר חייב הליכה זהירה מהנקודה שבה שהה הכוח, עד לטנק שמעבר לגדר המערכת. החיילים נשאו את הפצועים בידיהם עד לטנק. אך האירוע לא הסתיים עם הגעת כוח ההנדסה.
“כאשר הגעתי לטנק, מ”פ הכוח עלה מוקש ונקטעה לו הרגל מתחת לברך, ואני כרופא בגדוד נאלצתי ללכת את כל הדרך חזרה מהטנק שבו הייתי בשטח ישראל, אל המ”פ , כשאני גורר אותו אל הטנק לאחר שקיבעתי את רגלו בחוסם עורקים רוסי” מעיד הרופא.
בעקבות פיצוץ המוקש שגרם לפציעתו של המ”פ, פגע רסיס בצווארו של המג”ד. “זיהיתי כי קיימת סכנת חיים ממשית למג”ד, אז דרשתי עבורו פינוי מידי במסוק, לצורך ביצוע אינטובציה והרדמה כללית בשל סכנת חיים”.
לדברי הרופא, בהגיע הכוח לארץ, קיבלו את פניו עשרות חיילים בוכים. הוא נחקר במשך שעות על מה שאירע בשטח, והשאלות שנשאל גרמו לו רגשי אשם קשים. במהלך החקירה נודע לו כי הפצוע הקשה משדה המוקשים נפטר, והדבר הגביר עוד יותר את רגשי האשמה בהם חש.
“לאחר התחקיר האשמתי את עצמי ועסקתי רבות בשאלה האם פעלתי נכון”, כותב הרופא בתצהירו, “בלילה האחרון לשירות המילואים לא הצלחתי לישון. הייתי מבולבל מאוד. לא יכולתי לעכל את האירוע שעברתי… כשהגעתי הביתה, שתיתי כחצי בקבוק וודקה, מה שגרם לי לישון כמה שעות טובות… רק לאחר מספר ימים חזרתי לעבודתי כרופא משפחה”.
הרופא מעיד על עצמו בתצהיר, כי עקב הדחק הנפשי הפך להיות רופא לא סובלני כלפי מטופליו, והחל לסבול מהתפרצויות זעם. יחסיו עם סביבתו הקרובה נפגעו, הוא ניתק קשרים חברתיים רבים, מיעט ללכת לאירועים משפחתיים וחברתיים, והחל סובל מסיוטים קשים בלילות והתפרצויות זעם.
במסגרת התביעה אותה הגיש עו”ד בית און, בשמו של הרופא הצבאי, התבקש קצין התגמולים במשרד הביטחון להכיר בנכותו הנפשית של הרופא כתוצאה מהאירועים, וכן במחלת הסוכרת שהתפרצה אצלו, בסמוך לאירוע, כנכויות עצמאיות משירותו הצבאי.
לפני כשנתיים הוכר הרופא כנפגע פוסט טראומה בעקבות האירועים, ונקבעו לו 30 אחוזי נכות. על אומץ ליבו ועל הטיפול בפצועים בשדה מוקשים בשטח האויב, הוא קיבל צל”ש.
אך חרף כך, קצין התגמולים הערים מכשולים בדרכו של הרופא להכרה בסוכרת שבה לקה, כנכות משירות. לדברי עו”ד בית און, סירב קצין התגמולים להכיר במחלת הסוכרת של הרופא כנכות עצמאית נפרדת, וביקש להכיר בה כנכות מוסבת.
לדברי עו”ד בית און, נכות מוסבת הינה נכות או מגבלה המתפתחות מנכות קיימת. כלומר, טענת קצין התגמולים הייתה שהסוכרת עשויה הייתה לנבוע מכך שהרופא נפגע נפשית, ועקב הפגיעה הנפשית – התפתחה בגופו סוכרת.
לדברי עו”ד בית און, הכללים של משרד הביטחון להכרה בנכות מוסבת הם כללים קשים ביותר, וסביר מאוד להניח שהתובע לא היה עומד בהם.
על כן התעקש עו”ד בית און, ועמד על כך שהסוכרת איננה נכות מוסבת, אלא מחלה שפרצה ישירות כתוצאה האירוע במלחמת לבנון השנייה.
בעקבות כך נשלח התובע להיבדק על ידי פרופ’ מרדכי וייס, מומחה לרפואה פנימית ואנדוקרינולוגיה, אשר קבע כי קיים קשר סיבתי ישיר בין האירועים הקשים שחווה הרופא למחלת הסוכרת.
המומחה הסתמך בחוות דעתו על קביעתה של “ועדת רז” מ-1996, לפיה ניתן לייחס קשר סיבתי בין דחק רגשי קשה לסוכרת, וזאת בתנאי שהסוכרת התפרצה בתוך שלושה חודשים מאירוע הדחק, כפי שארע גם במקרה הזה.
לנוכח חוות דעת המומחה, החליט קצין התגמולים להכיר בסוכרת כנכות עצמאית.
בימים אלה קיבל הרופא הודעה מקצין התגמולים במשרד הביטחון, לפיה מחלת הסוכרת שבה לקה, הוכרה כנכות עקב שירותו במילואים. דרגת נכותו בשל מחלת הסוכרת תיקבע בחודשים הקרובים על ידי ועדה רפואית.
לדברי עו”ד בית און, כעת, כל נכות שתיגרם לתובע כתוצאה מהפוסט טראומה, או כתוצאה מהסוכרת, תוכר כסיבוך של הנכויות העצמאיות שבהן לקה. הדבר מבטיח שאם וכאשר ייגרמו לתובע מגבלות נוספות עקב נכויותיו הקיימות, משרד הביטחון יממן באופן מלא את הטיפול בהן, ואף יוכל להחליט על העלאת אחוזי הנכות של הרופא, ובכך גם את תגמוליו.
עו“ד גיא בית–און http://www.beiton-law.co.il.
