התערוכה הקבוצתית ״מול מה את עומדת?״ נוצרה בעקבות מחקר של שנה ״מסע בעקבות האימפריה העות’מאנית״ שתר אחרי העקבות של האימפריה העות׳מאנית במרחב המקומי בהשתתפות אמנים, אנשי אקדמיה, ארכיאולוגיה ואדריכלות. התערוכה מזמינה את הצופה למסע בזמן ובמרחב, שואלת שאלות על העבר המקומי ומדמיינת איך העתיד שלו היה יכול להיות.
עקבותיה של האימפריה העות׳מאנית הם נקודת המוצא וההשראה לעבודות האמנות בצילום, פיסול, וידאו וסאונד שנוצרו במיוחד עבור התערוכה. הן ממשיכות את התנועה המדומיינת על ציר הזמן. חלקן עוסקות בעבר ובאופן שבו ההיסטוריה מסופרת. אחרות פונות דווקא אל העתיד, מדמיינות אופק אחר, מקימות לתחייה מקומות שנהרסו ויחסים שהתקלקלו.
אמנים משתתפים: קרן בנבנישתי, אמנון בראור, מיכל בראור, סיגל ברניר, מארק יאשייב, אלה ליטביץ, אלהם רוקני, חגית קיסר, אריאל קן, מיקי קרצמן.
אוצרת: אביטל ברק
מובילות פרויקט המחקר ״מסע בעקבות האימפריה העות’מאנית״:
מיכל בראור, טלי קונס, אביטל ברק
פתיחת התערוכות תתקיים ביום שישי, 05/04 בשעה 12:00 במרכז לאמנות דיגיטלית, חולון
התערוכה תוצג בין התאריכים 05/04/2024-29/06/2024
מול מה את עומדת?
התערוכה ״מול מה את עומדת?״ נוצרה בעקבות מסע קבוצתי שתר אחרי העקבות של האימפריה העות׳מאנית במרחב המקומי. היא מזמינה את הצופה למסע בזמן ובמרחב, שואלת שאלות על העבר המקומי ומדמיינת איך העתיד שלו היה יכול להיות. עקבותיה של האימפריה העות׳מאנית הם נקודת המוצא וההשראה לעבודות האמנות שנוצרו עבור התערוכה. הן ממשיכות את התנועה המדומיינת על ציר הזמן. חלקן עוסקות בעבר ובאופן שבו ההיסטוריה מסופרת. אחרות פונות דווקא אל העתיד, מדמיינות אופק אחר, מקימות לתחייה מקומות שנהרסו ויחסים שהתקלקלו.
את התנועה בתערוכה מלווה מיצב סאונד קבוצתי שמחזיר אותנו כל פעם לשאלה ״מול מה את עומדת?״ שאלה שלא מבקשת תשובה אחת, אלא מאתגרת את הנחות המוצא שלנו ומזמינה למידה והתמקמות מחדש. בתערוכה, שנקודת המוצא שלה היא מחקר קבוצתי, רב תחומי ורב פנים, שאלה זו מופנית גם לפרויקטים מבוססי מחקר הארכיון וגם לפרויקטים הפואטיים והספקולטיביים. היא לא רק מזמינה אותנו לענות ברצינות על השאלה מול מה אנחנו עומדות אלא גם לדמיין מה יכול היה להיות כאן אילו.
כמו המחקר הקבוצתי שהוליד את התערוכה, גם עבודות האמנות בה יוצרות מרחב פרום ואקלקטי שלא ניתן באמת ללמוד ממנו על ההיסטוריה של האימפריה העות׳מאנית – ששלטה במשך 400 שנה והשאירה את חותמה על כל תחומי החיים, אך הוא מפנה זרקור ומחזיר לחיים רגעים ומקומות, יחסים והזדמנויות שהוחמצו. בצילום, פיסול, וידאו וסאונד, הפאזל השבור והחסר של האימפריה העות׳מאנית מתגלם בחומר.
התערוכה מתקיימת בתמיכת קרן רוזה לוקסמבורג וארטיס.
בין העבודות המוצגות בתערוכה:
אלה ליטביץ, אלטורקה ואלפרנגה, 2023
ההשראה לפסל של אלה ליטביץ הוא סביל סובייח בלוד. סביל הוא מבנה הנמצא על אם הדרך או בקרן רחוב ומספק מי שתייה. כמבנה המאפיין את התקופה העות׳מאנית, הסביל גם יוצר חיבור מרחבי בין חלקי האימפריה השונים. העבודה אלטורקה ואלפרנגה מרמזת על שני פּיות המים, שהתעקמו לאורך השנים, של סביל סובייח. קירות הסביל מכוסים ב”שפריץ” – סימן היכר ישראלי מובהק, שיודע ליצור מקשה אחת מקשת חומרים הצועד בדרכים. פיותיו העקומים של סביל השפריץ הופכים למעין מחוגי שעון כשהאור נופל עליהם רחבה ולאחד ביניהם. מראהו האחיד של השפריץ מעלים תחתיו לא רק את תפקידו המעשי של הסביל לשמש מקור מים אלא גם את תפקידו החברתי והתרבותי כסמל של הכנסת אורחים ודאגה לזולת ומפגישים את הזמן עם המרחב.
אלהם רוקני, קומאלאק, 2024
גאומנסיה היא שיטת ניבוי עתיד המבוססת על קריאה של סימונים על הקרקע ודפוסים שנוצרו מהשלכת חופן אדמה, אבנים או חול. שיטה זו נפוצה ברחבי האימפריה העות׳מאנית בשם Kumalak (מילולית: גללי כבשים בשפה הקזחית, ממשפחת השפות הטורקיות). היא שימשה לכתיבה של תורות נסתר והמשיכה להתקיים באירופה במהלך ימי הרנסנס. הסדרה “קומאלק”, העוסקת במשחק וקריאה בעתיד, מורכבת מציורים ומפסלים קטנים המפוזרים בחלל הגלריה. נוכחותם המפורקת משמרת את התנועה שבין הפעולה המשחקית לבין הפרקטיקה הרצינית של ניבוי והתערבות בגורל. היא אף מזמינה מחשבה פואטית ומחויכת העוסקת בשאלות של קרקע ושייכות.
מארק יאשייב, ללא כותרת, 2024
קולאז׳ צילומי מוקטן שמדבר את שפת המניטורות העות׳מאנית מלחים ומחבר מחדש מוטיבים ממקומות שונים ומתקופות שונות מרחבי האימפריה העות׳מאנית. שטיח תפילה מוסלמי מהמגרב נארג לתוך פרוכת יהודית במלאכת יד אוזבקית. השכבות המרובות של ההיסטוריה מציצות מבעד לערמת החרסים המונחים בערמה בצד אחד של הצילום ומתוך המראה המשכפלת את נוכחותה של איקונוגרפיה נוצרית בצידו השני. במקום המנהג להחליף דת בדת, שלטון בשלטון, הקולאז׳ מציע קיום מרובה של גם וגם – מבלי לעשות סדר או להכריע מי צודק או מי היה ראשון.
מיכל בראור, סביבתנו, 2023
בסדרת תצלומים ארכיונים מקוטעים ומעובדים מיכל בראור ממשיכה את מחקריה בנבכי הארכיונים הצילומיים, הפעם עם אוסף תצלומים אתנוגרפיים שנמצא ב”מרכז אדם ועמלו” במוזיאון ארץ ישראל. העבודות המפוזרות לאורך התערוכה מתפקדות כמו התערבות או הפרעה בתוך הפרויקטים השונים. התצלומים, מתפקדים כאיים צפים, מחזירים את המבט ליחסים שבין האדם והנוף, ולחורבה כזו אשר נמצאת בקו התפר ביניהם. באמצעות ההפרדה של האדם והחורבה מהנוף שסובב אותם, בראור שואלת על עצם האפשרות להתבונן אחורה אל ההיסטוריה וקדימה אל המרחב.
מיקי קרצמן, באר שבע, 2014
צילום פנורמי של בית הקברות המוסלמי בבאר שבע. בשנת 2014 , הזמן שבו נעשה צילום זה, הגדר שעטפה את בית הקברות לא אפשרה גישה נוחה אליו, אך הוא נראה בבירור מהכביש הראשי. פרצה רחבה מספיק אפשרה להיכנס אליו ולצלמו. בביקור חוזר בשנת 2023 בית העלמין כבר נעלם מהנוף, מוסתר מהעין על ידי חומה גבוהה. פרצה קטנה ולא נגישה אפשרה להשתחל פנימה ולגלות את העזובה ואת ההזנחה הפושעת. כשם שמוזיאון האמנות, שהיה בעבר מסגד, ניכס את המבנה ומחק את עברו, כך גם היעלמותו של בית הקברות מהנוף העירוני מוחק את ההיסטוריה של בני המקום כמו סופת חול מדברית.
קרן בנבנישתי, סטריאוסקופ, 2021
בסדרה של עשרים הדפסי זכוכית, בגודל 7X10 ס”מ, קרן בנבנישתי מצליבה בין דימויים שצולמו עם מצלמת הטלפון ב־2020 במהלך השיטוט הרגלי בשכונה לבין דימויים שנאספו בשיטוט וירטואלי, שנעשה אף הוא באותו זמן, בעזרת מנוע החיפוש google maps. השיטוט הרגלי הוביל לחקר של שם המקום, אבו כביר, שהוביל בתורו לשיטוט הווירטואלי בישוב קטן ודרומי לתעלת סואץ באזור סומליה שבמצרים – תל אבו־כביר. ככל הנראה, השם התגלגל מסואץ לפאתי יפו עם חייליו של אברהים פאשה, שכבשו את האזור ב־1832 מידי כוחות האימפריה העות׳מאנית. בתום הקרבות הם השתקעו במקום וקראו לו על שם עיר הולדתם.
התצלומים מתל אבו־כביר, שהועלו ותויגו על ידי משתמשי מנוע החיפוש, מתעדים פרגמנטים מתוך היומיום של המקום בזמן הווה. העבודה היא מעין קולאז’ צילומי עשוי הדפסות דיגיטליות על גבי זכוכית – פורמט ומדיום זהים לייצוג דימויים במאה התשע־עשרה. ההצלבה של הדימויים משני המקומות נעשתה בהשראת סטריאוסקופ – מתקן שההתבוננות דרכו מאפשרת למוח ליצור תמונה תלת־ממדית בעלת עומק. ההצלבה החומרית, היוצרת קולאז’ ללא דבק, מייצרת איחוד מדומה, ארעי ומקרי.
אודות האמנים:
אלה ליטביץ (ישראל, 1982), בוגרת בצלאל, ירושלים, 2009 והתכניות ללימודי המשך HISK, גנט, בלגיה 2015. ליטביץ הציגה תערוכות יחיד בBasis, פרנקפורט, במרכז לאמנות עכשווית תל אביב, קונסט האלה סנט גאלן, שוויץ, La Panera Art Center ספרד ועוד. עבודותיה הוצגו בתערוכות קבוצתיות במוזיאון תל אביב, מוזיאון ישראל, מוזיאון חיפה, Arter איסטנבול, קונסטהאוס ציריך, המוזיאון הלאומי EMST אתונה, MOCAK, קרקוב, הביאנלה לאמנות איסטנבול ועוד. ליטביץ זכתה במספר פרסים, בינהם מענק פלומס, פרס עידוד היצירה, קרן גוגנהיים השוויצרית, מלגת קרן האמנות הגרמנית ופרס קרן בוטין, ספרד.
אלהם רוקני נולדה באיראן בשנת 1980 והיגרה לישראל בגיל תשע.
רוקני בעלת תארי בוגר ומוסמך מהמחלקה לאמנות בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים, ומרצה במחלקה זו משנת 2013. רוקני מרבה לעסוק בסוגיות אקטואליות של הגירה ופליטות, נושאים בעלי חשיבות ורגישות חברתית, באמצעות פריזמה ביוגרפית-פוליטית, תוך שימוש בכלים ציוריים וקולנועיים מגוונים, בעלי אופי קולאז׳יסטי. באמצעים אלה רוקני מנסה לזקק את הקול האנושי, רווי ההומור והאמפטיה, המערער על הבניית הנרטיב המערבי השגור המבוסס על עובדות ונתונים, ומשוטטת בעולמות של שכחה, פנטזיה ודמיון. בעבודותיה הנרטיב של ההגירה שלה ושל בני משפחתה, או של מבקשי מקלט, מהדהד את הסיפור הישראלי והבינלאומי. רוקני השתתפה בתערוכות יחיד וקבוצתיות רבות בארץ ובחו”ל, ובפסטיבלים רבים לקולנוע ולוידאו, ביניהן תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, במרכז לאמנות עכשיות בתל אביב, במוזיאון אאוגסברג, בגלריה שולמית נזריאן בלוס אנג’לס, בגלריה דביר תל אביב, במוזיאון ישראל, במוזיאון. LACMA בלוס אנג’לס ועוד רוקני זכתה במענקים ופרסים רבים כגון מענק יצירה מקרן פלומס, פרס ראשון לסרט אקספרימנטלי בפסטיבל הקולנוע בירושלים, פרס אמנית וידאו בכירה של משרד התרבות, פרס מוזיאון תל אביב וישראכרט, פרס שר התרבות והספורט לשימור ולטיפוח תרבויות ישראל ע”ש יצחק נבון, פרס אמן צעיר של משרד התרבות, מענקים עבור פרוייקטים וקטלוגים ממפעל הפיס, מענקים עבור יצירת עבודות ותכניות שהות מקרן ארטיס, מקרן אוסטרובסקי, מקרן משפחת רוברט וייל ועוד.
קרן בנבנישתי (נ. בישראל) היא אמנית רב־תחומית שחוקרת בעבודותיה רעיונות הנוגעים באובדן ועקירה דרך נרטיבים ומיתוסים היסטוריים. עבודתה מתמקדת באירועים מיקרו־לוקאלים והשפעותיהם לטווח הארוך בתחומי הארכיאולוגיה, הביולוגיה והבלשנות. בפרויקטים האחרונים שלה, היא בחנה נושאים של הגירה, קולוניאליזם וגלות בעיקר בארץ מולדתה – ישראל.
בנבנישתי היא בוגרת Ecole Nationale Superieure des Beaux-Arts, פאריס ולמדה ב־California Institute of the Art. היא השתתפה במספר תכניות שהות האמן, בין היתר בתכנית של בית הספר לציור ופיסול Skowhegan; בתכנית ה־ISCP, ניו יורק; ב־Residency Unlimited, ניו יורק; Arts Maebashi, יפן; Open Sessions, מרכז הרישום, ניו יורק. Arts Maebashi ;, יפן; מרכז הרישום, ניו יורק; ארטפורט, תל אביב-יפו; מוזיאון ארצות המקרא, ירושלים;Air351 פורטוגל; villa empain קרן בוגוז‘יאן, בלגיה;
בנבנישתי הציגה במקומות רבים בארץ ובעולם ולאחרונה במוזיאון ג’ונסון, קורנל, ניו יורק; גלריה (ulterior) אלטיריור,ניו יורק; מרכז הרישום, ניו יורק; מוזיאון פתח תקוה לאמנות; המשכן לאמנות עין חרוד; מוזיאון תל־אביב לאמנות , ועוד. היא זכתה בפרסים ומלגות בהם מענק קרן ג’ואן מיטשל; מענקים מטעם ארטיס; מענק קרן משפחת אוסטרובסקי, ועוד. קרן בנבנישתי חיה ויוצרת בניו יורק
סיגל ברניר, אוצרת וחוקרת עצמאית , תערוכותיה ומחקריה עוסק ים בפרשנות של יחסי הגומלין במרחב הבנוי . מלמדת במחלקה לתרבות חזותית וחמרית בבצלאל , בתואר השני לעיצוב בסביבה דיגיטלית במכון הטכנולוגי חולון ו במחלקה לעיצוב פנים מבנה וסביבה בשנקר. בעלת תואר שני בתרבות העיר וארכיטקטורה מאוניברסיטת UPC בברצלונה.
מיכל בראור היא אמנית חוקרת שעובדת עם תצלומים, מוסדות ואוספים. בראור סיימה את לימודיה לBA בבצלאל ב-2008, ואת לימודיה בתוכנית MA בRCA ב- 2013. היא הציגה תערוכות יחד בארץ ובעולם, במקומות כגון: basis project space, גרמניה (2023), Meetfectory, פראג (2019), Tenerife Espacio de las Artes, ספרד (2018); המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב (2017); קיבוץ יד מרדכי (2016); ובמוזיאון פתח תקווה לאמנות (2015). היא הציגה את “נהר”, פרויקט זוגי בשיתוף עם אבשלום סולימן בגלריה הקיבוצית היהודית, בקיבוץ כברי (2018), והשתתפה בתערוכות קבוצתיות במוזיאון תל אביב לאמנות (2023 ו2018); Galeria Labirynt, לובלין, פולין (2018); NURTUREart, ניו יורק (2016); ובבית האמנים בירושלים (2016).
התערוכות מוצגות לקהל הרחב במרכז לאמנות דיגיטלית עד לתאריך 29/06/2024
שעות פתיחה:
ימי ג’ 20:00-16:00, ד’ 18:00-14:00, ה’ 18:00-14:00, שבת 15:00-11:00.
המרכז לאמנות דיגיטלית – האמוראים 4 חולון, 03-5568792, www.cda.org.il
אודות המרכז לאמנות דיגיטלית חולון:
המרכז לאמנות דיגיטלית נוסד בשנת 2001 בחולון. המרכז הינו אחד מגופי המדיטק והוא פועל בשכונת ג’סי כהן. הוא יוצר נקודות מגע והשקה בין אמנות, חברה, מחקר וטכנולוגיה ומפתח סביבות רב תחומיות, מציג תערוכות נושא של אמנות ישראלית ובינלאומית עכשווית, יוצר פרויקטים ממושכים עם קהילות מקומיות ויוצרים, וכולל פלטפורמות שונות דוגמת ארכיון וידאו ארט ואמנות ציבורית, רדיו חלאס לסאונד ומוסיקה ניסיונית, מעבדת מקס לייצור באמצעים דיגיטליים ואנלוגיים, כתב העת מארב, חדר מוזיקה, בית דפוס ועוד.
